mardi 15 août 2017

שיר של רוז'ה(2)

Zone de Texte: Jérusalem 
                         Poème pour un foetus qui était moi. 
 
         Yeux ouverts étonnés                        
         déjà 
         enchanté de la mouvence des images 
         main fermé sur le fil  
         relié au premier monde                      
         déjà 
         oreilles grandes ouvertes à l'écoute  
         de la musique de l'extérieur               
      
         tendu comme une corde de violon 
         qui vibre et tremble comme une feuille      
          
         centré sur soi et l'Autre 
         nageant dans l'eau cosmique                 
         
         sachant le tout  
         voulant oublier son savoir                  
         
         cherchant l'affection unique 
         point qui s'étend à l'infini            
         déjà 
         dedahns aveuglé par le dehors 
         sensible jusqu'à la rouge déchirure         
         
         écorché vif par l'incompréhension 
         voyant et écoutant martyr              
         déjà 
    déjà 
 
Roger Ychaï
        revu par André Hajdu
שיר לעובר שהייתי אני

עיניים פקוחות נדהמות
כבר
מוקסם מזרימת התמונות
יד אוחזת  בחבל
מחובר לעולם הראשון
כבר
אוזניים קשובות לשמוע
מוזיקה מן החוץ.

מתוח כמיתר כינור שמרטיט
כעלה רך נרעד.

שקוע בעצמו ובזולת
שוחה במים הקוסמיים

יודע הכול
מבקש למחוק אותו ידע

מחפש חיבה אחת ויחידה
נקודה נמתחת לאין סוף
כבר

במעמקי נפשי מסונוור מן החוץ
כאוב עד הקרע המאדים.

חי מיוסר מהאי-הבנה
רואה ומקשיב מעונה
כבר
כבר.  

רוז'ה ישי




lundi 7 août 2017

שיר יין על יגון האדמה

ביין נודף כבר בגפיית הזהב
אל תשתו אבל, קודם אשיר לכם שיר!
שירת היגון שהדהדה בנפשותיכם כצחוק.
כאשר היגון בא, גינת הנפש הולכת ושוממת.
נובלים ומתפוגגים הזמר והששון.

אדונו של בית זה !
מתרפך מלא יינות מוזהבים.
אנה לאוטה, הלאוטה שלי.
לפרוט בה ולהוריק את הכוס
הנם דברים שמתאימים ביחד.
כוס מלא יין בזמן הנכון
שווה לי יותר מכל ממלכות האדמה
אפלים הם החיים וכן המות.

הרקיע תמיד כחול, והאדמה
תעמוד זמן רב ותפרח האביב
אתה אבל, האדם! כמה שנות חייך ?
לא תהנה אף מאה שנה מהבלה החולף של אדמה זו
הביט שם! באור הלבנה, מעל הקברים
רובצת דמות פראית.
קוף הוא! האם שמעת כיצד יללותיו
מרעידות את האוויר המבושם של החיים ?
כעת קחו את הכוס ! הגיע הזמן חברים !
תוריקו אותו עד תום!
כי אפלים הם החיים וכן המות.


ספר האוריתמיה

עבודתו של האמן
עבודתו של האמן היא תהליך אל הלא ידוע, הוא כמו "אוכל" לקרבו את הסובב אותו, דבר המעניק לו מזון לעשייה אומנותית. מה ששוקע בו מן הדברים שקלט, עולה בו בחזרה כמו "תמונת-חלום". אותה "תמונת-חלום" שעולה בקרבו מהמעקים היא "החומר" שבהשראתו ציירו הציורים. פיזית מציין האמן בתחושת דמדומים של בין שינה לערנות. לתחושתו של האמן ומתחושת מקורביו בכל ציוריו מופיעה בדרך זו או אחרת 'אמא'.

רוז'ה מסביר
"בתוך תהליך שפונה אל המעמקים נמצאת ביסודותינו הדמות הקרובה אלינו ביותר משחר ילדותנו, עקבותיה ממשיכים להופיע בכל מעשי ידינו".

רוז'ה טוען שבכל ציור אפשר להבחין באותותיה של 'האם' שעלו על פני השטח בחשיפת המעמקים על גבי בד הציור, בהם הוא מזהה את עקבותיה של אמו שלו.

רוז'ה מלא הכרת תודה על מציאת שותפות בכמיהה העזה ליצור, עצם נוכחות זו בקרבתו מרגשת, משמחת, מרטיטה ונוגעת לליבו עד מאוד. התערוכה היא הודיה גדולה לשותפיו המעניקים לו תחושת קרבה שמחה, חום ואהבה רבה בחייו.

הסבר קצר על התהליך האומנותי של רוז'ה
את החומרים ליצירה שואב האמן מן הסובב אותו, במקרה של תערוכה זו ממרחב היצירה של הצייר: משותפיו לסטודיו – בית ספר לאוריתמיה 'אופאוס' זוהי במידה רבה מתנה שרוצה היוצר להעניק לעמיתיו על השותפות והאחווה השוררת במרחב האומנותי המשותף.