דג דגים חדשים

רוז'ה ישי דג דגים חדשים

כתבה מאת שרונה לויטן

בסטודיו של רוזה ישי, במרתף ירושלמי מנותק מהעולם החיצון, כבר כמעט ואין מקום לעמוד. בקצב עבודה אחוז תזזית, גודש רוז'ה את המקום בהמחשות צורניות לעולם הדימויים הפנימי שלו, נותן ביטוי ויזואלי לתפישת עולמו הפילוסופית. תגידו – עוד צייר ירושלמי אחד ? לא בדיוק. ישי הוא מוסיקאי שעלה לארץ לפני שנים אחדות מפאריס. את המוסיקה המערבית שהוא מלחין הוא מתבל באלמנטים השאובים ממוסיקה פרסית עתיקה וממורשת מוסיקלית יהודית. היום הוא מעתיק את מסורת השילובים הלא שגרתיים שלו גם לאמצעי הבעה חזותיים. עבודתו היא שילוב של קולאז'ים ועבודות צילום עם ציורי מים ושמן, המשתרעים לפעמים על יריעות ענק שרק אולם תצוגות יכול להכיל. כגדלם הפיסי כך היקפם התרבותי; אלמנטים השאובים משלוש דתות משחקים בהם בערבוביה.

ולא במקרה. מסע בעקבות חייו של אמן ופילוסוף יוצא דופן זה מוביל אותנו דרך עולמות משתנים ורבי מגוון.

הוא החל את חייו באורון שבאלג'יריה בימים שבהם הייתה נתונה עדין בידיים צרפתיות. הנטייה שאפיינה את הקהילה היהודית באותה תקופה הייתה זו של התבטלות בפני התרבות הצרפתית ורצון עז להטמע במערב, "הדברים הגיעו לאבסורד כזה," אומר רוז'ה, "שבבית ספר למדנו שיעורי ג"ג רק על האלפים המושלגים ללא שום התיחסות לנופים המקומיים של צפון אפריקה. ואשר לשפה השלטת – עד היום אני לא דובר ערבית.

את התפתחותו כאדם וכאמן נוטה רוז'ה, אינדיבידואליסט מוקצן, לסקר דווקא דרך פגישות עם אנשי רוח בתקופות שונות בחייו. הם אילו שעיצבו, לדבריו, את כל מהלך ההיסטוריה הפרטית שלו. זה מתחיל בגיל חמש, כשאביו לוקח אותו לקונצרט של יהודי מנוחין. הילד, שנחשף לראשונה בחייו לעולם המוסיקה, מתהפנט, ומאז לא חדל לנגן. בגיל ארבע עשרה גובר עליו הצורך לבוא במגע ישיר עם מקורות ההשראה של מוריו. הוא בורח מהבית ונוסע לפאריס.

הבוהמה בפאריס של שנות החמישים מאמצת אותו אל חיקה. הוא לומד גיטרה אצל טובי המורים של התקופה – אלכסנדר לה גויה ואידה פרסטי, מתרועע עם מוסיקאים וציירים צרפתיים, "נושם" מוצרט באך ודבוסי וכמעט ונעשה צרפתי לכל דבר – עד לפגישתו ב-1956 עם המלחין ההונגרי הגולה אנדרי היידו.

היידו מביא איתו מהונגריה לפאריס משב רוח חדש, מוסיקה של אירופה אחרת. וישי, שמציץ ונפגע, עוזב את פאריס ונוסע עם מילגת לימודים להונגריה.

ישי – "הונגריה הייתה שוק אחרי פאריס. זה היה כמו לחזור בבת אחת 30 שנה אחורה. אולם דווקא הזרות המוחלטת שחשתי שם אילצה אותי להתכנס בתוך עצמי ולחפש את הזהות שלי מבפנים. האווירה התרבותית בהונגריה של ברטוק וקודאי הייתה זו של התפיסה האמנותית הפתוחה, של הנטיה לשלב אמנויות מתוך התייחסות להומניזם אוניברסאלי. אהבתי את זה. זה עמד בניגוד לתפיסה המערבית, שמנתקת מומחיות אחת מקונטקסטים אחרים של החוויה האמנותית. וכך, מנותק מהתרבות הצרפתית ומהמערכת הערכית אותה הכרתי, התחברתי לראשונה בחיי לחלק הצפון אפריקאי שבי וחשתי לפתע צורך לתת לו מקום וביטוי ביצירתי".

בחזרה לפאריס המרדנית והפתוחה של שנות ה-60, היה קל למצו אערב רב של אמנים מכל קצבי עולם. בקונצרט קאמרי בעלית גג פרטית מתוודע רוז'ה ל-Djamchid Chemirani – מגדולי המתופפים על הזארב – הוא התוף המסורתי הפרסי. הזארב מהווה תשובה לשורשים המזרחיים אליהם הוא מחפש להתחבר מחדש. "כשפניתי בבקשה להיות תלמידו, אמר לי האמן: 'אני מוכן ללמד אותך בתנאי שתסע לאירן לקנות את התוף'. בשארית כספי קניתי לעצמי אופנוע ובלי פרוטה בכיס רכבתי 12,000 ק"מ לטהרן לרכוש שם את הזארב".

תוך זמן קצר הוא הופך לאחד מטובי תלמידיו וממשיכי דרכו. הוא יוצר בפאריס קומונה מוסיקאלית: התלמידים שלו חיים איתו, לומדים אצלו ומופיעים איתו בקונצרטים. "התפיסה המזרחית את החיים והאמנות שהשפיעו על דרך הראיה שלי את העבודה האמנותית כמכלול, שלא ניתן להפריד ולנתק אותו מחיי היומיום. לא האמנתי אז, ואינני מאמין גם היום, שניתן לכלוא עשיה אמנותית במסגרות הנוקשות של שעות לימוד קבועות בשבוע".

הקומונה מתקימת כמה שנים, אולם הצורך לעבוד ביחידות, שהולך ומתחדד עם השנים, גובר. רוז'ה מפרק את הקבוצה ופותח בסיבוב הופעות - יחיד ברחבי צרפת, בו הוא נותן לראשונה ביטוי פומבי מובהק לאספקט המוסיקאלי היהודי והמזרחי שביצירותיו.

האירוע שסגר מבחינתו את המעגל היה פגישתו עם הפילוסוף והמשורר היהודי-צרפתי אדמונד ז'אבס. ,ז'אבס, שמתעסק ביצירתו בקשר של העם היהודי למדבר, בהרהורים על העולם המדברי ועל הכח הנובע מתוך השקט, כאילו קרע מעלי את ההוויה הקולית והכניס אותי עמוק לתוך עולם של חוויה ויזואלית, שבה, אם תרצי, רואים את הקולות במקום להקשיב להם. הרגשתי, שתקופת התבגרות שלי הגיעה לסיומה. שעלי לחזור לנופים החיצוניים שמהווים השתקפות לנופים הפנימיים שלי. עליתי לישראל".

ש. ולמה פתאום ציור ?

ישי – אני אדם ששונא כפיה מכל סוג שהוא, ובעבודה עם קבוצת מנים שחותרים להגיע לאנסמבל ישנו תמיד אלמנט של כפיה.

ש. כפיה זו לא מילה קצת חריפה ?

ישי – זה עניין של תחושה. באי נגיד שבאנסמבל קיים תמיד מתח בין הצורך של האמן לתת בטוי מוחלט לעצמי לבין הצורך להתמזג עם אחרים. אתה מוצא את עצמך נקרע בין הנטיה להשליט את הרעיונות המוסיקליים שלך והסגנון היחודי לך על קבוצת אנשים, לבין הרצון לכבד את היצירתיות שלהם.

ש. האם לא חסרה לך האינטראקציה עם הקהל ?

ישי – אני מרגיש עכשיו בהריון, מעין rebirthing של עצמי. יש לי צורך פנימי עצום להתחדש, ולשם כך צריך להתחיל מאפס. אמן שמתחיל  מאפס לא יכול לצפות לקהל. להפך. עליו להכניס עמוק למגרות המחשבה את כל מה שידע עד עכשיו, ולהתחיל מחדש. אני יכול לעבוד שעות על תמונה, לא לאהוב את התוצאה הסופית שלה, לקרוע אותה לגזרים ולהשליך אותה לסל מבלי שבזבזתי את זמנו של אף אחד מלבדי, שלא רואה בזה, כמובן, בזבוז.

ש. איך הגעת לסגנון הציור המיוחד הזה ?

ישי – יש בי אובססיה, שבאה לידי ביטוי גם בחיים כמו באמנות, לשלב בין דברים שלכאורה לא הולכים ביחד. מעין צורך אינסטינקטיבי בשלימות הניגודים. לדעתי זהו זרם עכשווי מאוד חשוב במוסיקה המודרנית. בשבילי המשמעות והחשיבות שבעשיה אמנותית היא היכולת לשנות מנהגים קבועים. המוות מתחיל כשאנחנו נתקעים בתוך המנהגים הקבועים שלנו. לשנות את הדרך הקבועה שלנו להקשיב, להביט ולעשות מוליד איתו גם את היכולת לשנות את המחשבה, להתפתח.

ש. לא כל אמן צריך להיות מהפכן. אחרי הכל, באך ומוצרט כתבו במסגרות סגנוניות נתונות ולא היו צריכים להיות חדשניים על מנת לבטא את עצמם, להגיע למיצוי היכולות שלהם ולא 'למות'.

ישי – אינני אומר שצריך בהכרח לשבור מסורות אומנותיות. אני מתייחס לקבעון בעשיה שנובע מקבעון במחשבה, ולהיפך. זה מתחיל בחיי היומיום שלנו. מאידך אני מאמין שאחרי שבנו את ונציה, אין לנו מה להוסיף.

ש. כלומר ?

ישי – אין טעם להוסיף לארכיטקטורה המושלמת של ונציה דבר שישנה או ישפר אותה, וגם אין טעם לבנות עוד ונציה. אם מישהו רוצה להשאר בעבר זו החלטה שלו, אבל למי שרוצה ליצור לא נותר אלא לפנות לכוונים אחרים. אני קרוע בין הרצון להרוס את ונציה לבין הרצון לשמור עליה משום שאני כ"כ אוהב אותה. עבורי זו בעיה פסיכולוגית-מטאפיסית: מצד אחד אני רוצה להיות אני ומצד שני אני רוצה להשתנות.

אני חושב שזאת בעיה משותפת לכל בני האדם, לא ?

ש. האם יש לזה ביטוי קונקרטי בציורים שלך ?

ישי – עברתי כמה תקופות בציור שלי. בשלב ראשון הרגשתי פשוט צורך להמחיש חוויות אישיות.

ש. וזה דבר של עשית באמצעות המוסיקה.

ישי – לא. בעיני לציור יש קשר יותר חזק לכתיבה מאשר למוסיקה. אני מספר סיפורים בציורים שלי, בעוד שמוסיקה קרובה יותר, אם תרצי, לפיוט. האיראנים ממשילים את המוסיקה למסע של פרפר מפרח לפרח. עבורי היא יותר שפה של מלאכים שהעזתי לעשות בה שימוש, בעוד שהציור הוא יותר שפה של בני אדם. בשלב שני ניסיתי לבטא באמצעות הציור רעיונות פילוסופיים. למשל, בניתי קולאז' שלם עשוי מידים שיחד יצרו עין.

ש. מה הרעיון ?

ישי – הרעיון היה שעם העיניים אתה רוצה, אבל אינך יכול לגעת, בעוד שהידים העיורות יכולות לקחת, ללטף.

ש. שוב שלמות הניגודים ?

ישי – בדיוק.

ש. ומה עכשיו ?

ישי – עכשיו אני בשלב שבו אני עובד על ציורי נוף דמיוניים שמאפשרים לי לבטא את הקונפליקט והבדידות של האדם בתוך סביבה שהולכת ונעשית יותר ויותר מנוכרת; את מה שהאדם מחולל לעולם ואיך זה משפיע עלי כאינדיבידואל.

ש. יש קשר בין רוז'ה המוסיקאי לרוז'ה הצייר ?

ישי – הפרנציפ של האימפרוביזציה, שישנו תמיד חידוש שיושב על דברים קבועים, לא משתנים, בא לידי ביטוי בכל מה שיוצר עושה, בין אם זה בתמונה ובין אם זה בצליל. לפעמים אני דג אותם דגים, לפעמים שאני שולף מהתהומות שלי דג חדש".

בימים אלה סור רוז'ה ישי תערוכה בבית האמנים בירושלים ומתחיל לעבוד לקראת התערוכה הבאה שלו, שתפתח בגרנובל, באביב. במקביל הוא גם עובד על מופע חדש שישלב – איך לא – קטעי נגינה על גיטרה ועל זארב עם הקראת שירה מפרי עטו, והקרנת הוידאו של ציוריו, מעניין איזה דג זהב ישלוף לנו אמן רבגוני זה מהמצולות שלו הפעם.

כשההבטחה מתרחקת

כשההבטחה מתרחקת

בתוך יללות הסירנות

עומד אדם, עומד על המזח

סירה מתרחקת לאיטה

ובחלקה הקדמי עומדת אישה

נאחזת במעקה

היא מביטה בו ומנסה להבין

את המלים שאמר לה

עת שהסירה מתרחקת מהרציף

הוא צועק לה את תשוקתו ואת אהבתו

רצונו להינשא לה נבלע בשאון היציאה

L'Etreinte Impossible hébreu

-1-

מתוך הקובץ "חיבוק בלתי אפשרי"

נְסִיגָה אֶל הָרֵאשִׁית,

חִבָּה בְּחֵיק הַמְּצוּקָה.

רְגָעִים רִאשׁוֹנִיּים,

פַּשְׁטוּת עוֹרֶגֶת אֲהַבָה.

עֵינָיִם טְהוֹרוֹת בּוֹכִיוֹת

מְחַפְּשוֹת בַּחוּרְשׁוֹת

רֹאשׁ רָאוּי לִשְׁכּוֹן בּוֹ.

פריס, יום שלישי 15 אוגוסט 1995 - 7³⁰

-2-

מתוך הקובץ "חיבוק בלתי אפשרי"

סֶפֶר לָנֶצַח מִתְחַדֵּשׁ בִּכְמִיהָה

כְּתִיבַת גִּשׁוּשֵׁינוּ זֵה לְזֵה.

הָאִם הִשְׂכַּלְתִּי לְפַּחוֹת,

לְבַטֵא אֵת שֶׁעֵינֵיךָ מַפְצִירוֹת

אֶת פָנֵיךָ לְבַקֵשׁ?

רוז'ה ישי

פריס, יום שלישי 15 אוגוסט 1995 - ¹⁵ 10

-3-

בְלֹא הַגָּהָה אֵת שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לַךְ.

אַל לַךְ לִקְרוֹא שׁוּב אֵת שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לַךְ.

הַצִּפִּיָּה מְחַדֶדֶת תְּשׁוּקוֹתֵינוּ,

יָם שֶׁל פַּרְשַׁנוּיוֹת,

בַּהֵן וָדַאוּת הָהֵעָדְרוּת.

נִצְמָדוֹת בְּמֶלֶל לְטִיפוֹתֵינוּ,

כִּתּוּבֵי גּוּפֵינוּ הַתָּרִים זֵה אֵת זֵה.

יְבַבוֹת הָאֵין סוֹף.

רוז'ה ישי

פריס, יום שלישי 15 אוגוסט 1995 בשעה 10.15

מתוך הקובץ "חיבוק בלתי אפשרי"

-4-

גַּעַשׁ כֹּל הָאֲמִירוֹת.

נוֹכְחוּתֵךְ.

לְהַבוֹת מַבָּטַיךְ

כְּבַר הַהֵעָדְרוּת.

נְחַלֵי לַבָּה מִתְפַּרְצִים...

רוז'ה ישי

פריס, יום שלישי 15  באוגוסט 1995 ב 11

מתוך הקובץ "חיבוק בלתי אפשרי"

-5-

עַל עִתִּים שֶׁחַלְפוּ מְיַגְעִים וּמְעִיקִים,

אִינִי חָשׁ אַחְרָאִי.

כִּי יִשׁוּתִי כֻּלָּה

הִנָּהּ חֹסֶן הַחַיִּים וְכִסּוּף לָעָתִיד.

חוֹבָה עַלַי לִהְיוֹת אַךְ כָּאן!

רֶגַע- תְּנוּעָה,

כְּדֵי לְגַלוֹת מִלּוֹת חַיִּים.

פַּתִיחַ אֶל וְלִהְיוֹת.

כֹּה חָפַצְתִּי לִרְמֹס אֵת הַשֶּׁקֶט הַזֵּה!

רוז'ה ישי

פריס, יום שלישי 15 באוגוסט 1995 - 11.00

-6- 

אֲמִתּוֹת לְלֹא תֹּכֶן

וֶרֶד נָטוּל כָּליל עֲלֵי כּוֹתֶרֶתוֹ

חֲשֵׁכָה מֻחְלֶטֶת בָּהּ אוֹבֵד הַמַּבַט

לֵב כַּבֵד מְרֹב פְּרֵדוֹת

גּוּף קָלִיל מְכֹל מֵתוֹת

רוז'ה ישי

ירושלים 2011

-7-

הַנִּגְלֵה בִּפְרֵדוֹתֵינוּ

הִנּוֹ אַךְ הַסָּמוּי שֶׁל מְקוֹר שַׁלְהַבוֹתֵינוּ

נְבִיעָה נִדַּחַת בָּהּ אֲנוּ שׁוֹאֲבִים,

יֵשֻיּוֹת נִפְרָדוֹת,

אֵנֶרְגִּיּוֹת שֶׁל הֶכֵּרוּת מְחֻדֶּשֶׁת וּמִפְגַשִׁים.

רוז'ה ישי

פריס, יום שלישי 15 באוגוסט 1995–11.00

מתוך הקובץ "חיבוק בלץי אפשרי"

-8-

הֹזְּמַן חִישׁ נָגוֹז

שְׁקִיפוּת הַקּוּנְכִיָּה.

אֲפֵלָה הִיא הָעֵין

בָּהּ עִקְבַת הַלְּטִיפוֹת אָבְדָה

וִדּוּי הַשֶּׁקֶט.

רוז'ה ישי

-9-

עַל דִּמְעוֹת שְׂדוֹתֵינוּ

נַשְׁלִיךְ צִבְעוֹ שֶׁל הַשֶּׁקֶט

הֵד תִּקְוַתֵנוּ

הַוֶרֶד מְלַבְלֵב

ירושלים, 12 במאי 1997

-10-

מְנֻפֶּצֶת בִּתְהוֹם הַזִּכָּרוֹן

חֲתִימַת מֶלֶל יַלְדוּתֵנוּ

עִקְבוֹת לְלֹא מַצֵבָה

רְאִי-חִדָּה מֻקְסָם מִן הַבָּבוּאָה

- 4 -

שְׁחִיקַת מִשׁטַחֵינוּ

הָעוֹר מִתְבַּקֵעַ

קְמָטִים-שְׁבִילִים דִּמְעוֹתֵינוּ

פַּרְגּוֹד הַמָוֶת

מַלְאָךְ כָּחֹל שֶׁל הַמְּצוּקָה

צְנִיחַת הָעַפְעַף

עַל פְּנֵי הֶבְזֵק הָעַפְעַף

-12-

סָבַרְנוּ  שֶׁהַדְּמָעוֹת

אֵיתָנוֹת מְנַחְשׁוֹלִים הוֹמִּים

שֶׁל לְחִישַׁת הַמַּחְשַׁבוֹת

כֹּה חָפַצְנוּ בַּשֶּׁקֶט רָגוּעַ שֶׁל הַלְּטִיפָה

קִמוּט הַמַּגָּע שֶׁל הָרִגְעִי.

-13-

עַל כֹּל הֵעָלְמוּת

אֶשְׁאַל אֵת הַשְּׁאֵלָה

מַהִי מַשְׁמָעוּת

הַהֵעָדְרוּת?

-14-

עִוּוּת-פִּתּוּל שֶׁל מִלִּים

פּוֹעֵר פִּצְעֵי מְתוֹתֵינוּ

עִקְבוֹת הַמְשַׁמְרוֹת קִמְטֵי פָּנֵינוּ

צְוָחוֹת מֻשְׁתָקוֹת

בִּגְדוֹת שְׂפַתֵינוּ

דְּמָעוֹת מוֹחֲקוֹת דַּפֵּי זִכְרוֹנוֹתֵינוּ.

-15-

אִם אֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם

זֵה אַךְ עַל מְנַת לְבַטֵל הַמֶּרְחָק

אֲנִי חָשׁ קָרוֹב יוֹתֵר

בְּנוֹכְחוּת לְטִיפוֹתַיִךְ

הַמוּזִיקָה הַזְּעִירָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹתַיִךְ

-16-

כְּבָר

צִלְלִי הֶעָדְרוּיוֹתַיִךְ

יַחְצְבוּ

קִמְטֵי הַשֶׁקֶט שֶׁלִי

אֲנִי כָּאן

מִשְׁתוֹמֵם לִהְיוֹת לְלֹא קוֹל

ירושלים, 10 במאי 1997

-17-

עִצְמִי עֵינַיִם

תָּחוּשִׁי הֵיטֵב

נְשִימַת הַחִבּוֹת

הַקְשִׁיבִי

רֶטֶט מַחְוֶה הָאַהֲבָה

-18-

לַמְרוֹת הַזְּמַן

לַמְרוֹת הַשְּׁכִיחָה

נִשָׂא אֵת לִבֵּנוּ

מְרֻסָּקִים

קְרוּעִים

מִן הַבִּלְתִי נִתְפַּס

-19-

לִהְיּוֹת כָּאן

לְלֹא קוֹל

פָּנִים

עַל סַף דְּמָעוֹת

-20-

אֵיךְ לַשֵׂאת חוֹסֵר הָאוֹנִים

אֶל מוּל הַחַסֵר תַּקָּנָה?

-21-

כַּךְ הַשַׂפָה הוֹפֶכֶת אֲפֵלָה

אֵינֵנוּ יְכוֹלִים לְהַסְבִּיר דָּבָר

אַף לֹא לְהַבִין

אֶלָא רַק

לְנַסּוֹת לְהַקְשִׁיב

בְּעֵינַים עֲצוּמוֹת

-22-

הַצְּבָעִים שֶׁלִי אֲפֵלִים

הָאֱמוּנָה שֶׁלִי בְּהִתְגַּלוּת מִתְרַחֶשֶׁת

בַּחֲשֵׁכָה

צְנִיעוּת הָאַהֲבָה

-23-

עַל כֹּל דִּמְעָה

עַל כֹּל טִפַּת דָּם

עֲלֵינוּ לָתֵת אֵת הַדִּין

הָהֶעָדְרוּת

שְׁתִיקוֹתֵינוּ הָאֲשֵׁמוֹת

מְסִירוֹת מְאִיתָנוּ

כֹּל חַפוּת.

-24-

פֶּרְסְפֶּקְטִיבוֹת אֲבוּדוֹת

הָבָה נִפְרֹשׂ צְעִיפִים תְּכֻלִים

מַכְאוֹבִים בַּל יְתֹאֲרוּ

רוּחַ חוֹלוֹת שֶׁל הִסְתַלְקוּיוֹתֵנוּ

שְׁחִיקַת זִכְרוֹנֵנוּ